חוות גלאומבאייר (Glaumbær) היא דוגמה יפהפייה ומייצגת לבניה איסלנדית מסורתית. צורת בניה זו הובאה על ידי המתיישבים הראשונים מארץ מוצאם, התפתחה ושוכללה כפתרון לבעיה של מחסור בעצים לבניה. חוות בתי הדשא היו סגנון הבניה הנפוץ באיסלנד עד תחילת המאה ה-20, כאשר הבניה בבטון החלה להחליף את הבניה המסורתית. קשה שלא להיזכר בפרודו וחבריו ההוביטים מטרילוגיית "שר הטבעות" למראה בתי הדשא, ואולי הם באמת היו ההשראה?
בניית בתי דשא
בתי דשא אלה נבנים משכבות על גבי שכבות של מצע לדשא (באנגלית סוג כזה של מצע מכונה turf ועל שמו הבתים והחוות מכונים turf houses ו turf farms) המצע לדשא הוא בעצם תערובת של אדמה ושורשים. הבית נבנה משכבות של מלבני מצע או מצע חתוך למעוינים המונחים זה על גבי זה. הדשא באיסלנד צומח מהר מאוד ומכסה את הבית, כך שהתוצאה היא "בית דשא".
בתי הדשא הראשונים נבנו על ידי המתיישבים ונראו כבית אחד ארוך עם דלת הקרובה לאחד מקצותיו. בתים אלה מכונים "בית ארוך" (באנגלית longhouse). יסודות הבית נבנו כמסגרת מאבנים ועליהם הונחו רצועות מצע הדשא. שתי שורות של עמודי עץ לאורך הבית שמשו כתומכים למבנה הגג, אף הוא ממצע דשא. מרכז הבית היה האולם המרכזי ובו הוצב כסאו של בעל הבית. במרכז האולם הייתה המדורה ששימשה לחימום ולבישול.
הנוסע היום באיסלנד שם לב מיד לחסרונם של עצים. מלבד מעט פרויקטים של ייעור וכמה אזורים של יער טבעי, איסלנד "קירחת" כמעט לגמרי. בעבר איסלנד הייתה מיוערת כמעט כולה, אך המתיישבים הראשונים באיסלנד תוך פחות משלוש מאוד שנה הביאו לחיסול היערות הטבעיים. הם ביערו עצים כדי לאפשר צמיחת עשב מרעה, השתמשו בעצים לבניה ולהסקה כפי שעשו בארצות מוצאם. אך באיסלנד, בשונה מארץ מוצאם, תנאי מזג האוויר והקרקע לא אפשרו לעצים לצמוח שוב במהירות. עץ היה משאב מאוד יקר שהיה צורך לייבא אותו מעבר לים ולכן השתמשו בו במשורה. הבתים בחווה בנויים ממעטפת עץ דקה ומסביבה מצע הדשא. הבתים בנויים אחד ליד השני וביניהם יש שכבת מילוי של מצע דשא. מצע הדשא משמש לחיזוק ולבידוד. מקור מצע הדשא הוא באזורי ביצות. הוא חומר בניה זול, זמין ומבודד מצוין מפני הקור. מקור טוב למצע דשא נחשב למשאב יקר וחיוני.
בניית בתי דשא היא אומנות בפני עצמה ועם השנים התפתחו טכניקות שונות לחיתוך מצע התורף (turf) וסידורו, כלי עבודה מיוחדים שמשו לחיתוך המצע. הגג למשל, צריך להיות משופע בזווית הנכונה. אם הוא שטוח מדי, הגשם "יעמוד" על הגג ויחדור פנימה, אם השיפוע חד מדי מצע הדשא ייסדק בזמן שיש אינטרוול ארוך ללא גשם או שהמים יזרמו מהר מדי ולא ירוו את האדמה, דבר שיפריע לצמיחת הדשא. התוצאה תהיה אף היא זליגת מים לתוך הבית. לבנית הגג נבנה "שלד" מעץ שעליו הונחו "רעפי" מצע דשא. מבנה תוף (turf) באזורים מועטי גשם יכול להחזיק מעמד 100 שנה. בתי החווה כמובן דרשו אחזקה שוטפת של תיקון ושיפוץ שעשו החוואים באביב, לאחר הפשרת הקרקע והשלג. כאשר החוואים בנו מכלאות לחיות המשק שלהם: כבשים, סוסים ופרות, הם נאלצו להשתמש בשילוב של סלעים עם מצע דשא כדי לחזק את הקירות. הסיבה לכך היא שבעלי החיים יכלו לרמוס את הקירות או פשוט לאכול אותם! עוד כמה שימושים מעניינים למצע הדשא: רצועות של מצע דשא שמשו כמזרון במיטות, או כאוכפים לסוסים וגם הונחו בכל סתיו מעל ערמת החציר שאמורה הייתה לשמש את בעלי החיים בחורף. בתקופה בה איסלנד הייתה נתונה תחת שלטון דנמרק, הייתה העובדה שהאיסלנדיים חיים בבית דשא עילה ללעג ושימשה כראיה לכאורה שזהו עם נחות, שהרי הם "חיים בחורים באדמה" כמו חיות. החווה האיסלנדית הטיפוסית אם כן, היא מכלול של בתים נפרדים הצמודים זה לזה על ידי מצע הדשא. הבתים שהיו בשימוש הרב ביותר היו מחוברים ביניהם על ידי מעבר פנימי. למחסנים הייתה גישה מבחוץ.
החיים בחוות בתי הדשא
החדר המרכזי והחשוב ביותר בבתי החווה האיסלנדיים הוא הבאד'סטופה (Baðstofa). הפירוש המילולי של השם הוא "חדר אמבטיה", למרות שזה לא היה תפקידו. למעשה, כאן החוואי , משפחתו ושאר עובדי החווה אכלו, עבדו וישנו. החדר בחוות גלאומבאייר נבנה ב-1871 והיו בו 11 מיטות. כיוון שבעבר שני אנשים ישנו במיטה אחת החדר הכיל 22 אנשים. כל אחד עבד ואכל, ביושבו על המיטה שלו. על מדף מעל הוא שמר את ה"אסקור" שלו מעין קערה עם מכסה מעץ. את האוכל הביאו בתוך קערות אלה מהמזווה. הצד של הנשים היה ליד החלון כיוון שעבודת הטוויה והתפירה דרשה יותר אור. הגברים סרקו צמר, עשו חבלים משיער סוסים וכו'. בחורף הלילות ארוכים והאנשים עבדו לאור עששיות שמן ואחד מבני הבית בידר את האנשים בקריאת סאגה או בדקלום שירה. לפעמים שחקנים אורחים היו מגיעים. האנשים ישנו בבגדיהם, ובזמן השינה האנשים התכרבלו בשמיכות צמר ושמיכות נוצות שעשו בעצמם. החדר לא הוסק מכיוון שהתוף (turf) משמש בידוד מצוין וכולם היו לבושים בבגדי צמר במגורים בתנאים כאלה צפופים, היה ניתן לצפות לחיכוכים בין האנשים. חיכוכים אלה נמנעו רק על ידי כבוד הדדי ונימוס. למעשה היו כללי ההתנהגות מוגדרים באד'סטופה. כמו כן היה "הסכם פרטיות" בין כל הדיירים: מה שאדם שם מתחת לכרית היה בטוח כאילו שם את זה בכספת. לעיתים בעל הבית ואשתו היו ישנים בקצה אחד של החדר, במין ארון עם דלתות. הפרטיות הייתה מותרות.
מי היו דיירי חוות גלאומבאייר?
גלאומבאייר (Glaumbær) הייתה מיושבת כבר לפני 1100 . בשנת 2002 בסקר ארכיאולוגי במרחק של 150 מטר מזרחית למבנה החווה, נמצאו שרידים של מבנה, שהיה קיים לפני שנת 1100 . שימוש בטכניקות הדמיה הצביע על קיומם של קירות מבנה בית דשא. מעל הקירות הייתה שכבה דקה של אפר מהתפרצות הר געש הקלה (Hekla) שקרתה בשנת 1104 . חפירות ניסיון במספר מקומות סייעו לתארך את הממצאים ולהעריך את גודלם. נראה שהיה כאן מבנה בית ארוך של ויקינגים מתקופת ההתיישבות שאורכו הגיע ל-30 מ'. ניתן היה לזהות את קירות המבנה בעובי של שני מטרים, ומבנים ששימשו כספסלים. נראה היה שאנשים חיו במבנה לאורך המאה ה-11, אך המבנה ננטש לפני התפרצות הר הגעש הקלה. הממצאים היו מפתיעים מכיוון שעד סקר זה חשבו ההיסטוריונים שבתי הדשא נבנים זה על גבי זה או כהרחבה של בתים קיימים. כמו כן נראה היה שיש לפחות גרעין אמת כמתואר בסאגה של האיסלנדיים.
לפי הסאגות האיסלנדיות המתיישבים הראשונים באזור הגיעו במאה ה-11 . בסאגה של תושבי גרינלנד, המתארת את מסעותיהם של לייפור איריקסון (Leifr Eiríksson) ואחיו ת'ורסטיין איריקסון (Þorsteinn Eiríksson), בניו של אריק האדום (Erik the Red), אשתו גודרידור איריקסדוטיר (Guðríðr Eiríksdóttir), בעלה השני ובנם סנורי ת'ורפינסון (Snorri Thorfinnsson). גודרידור הייתה אחת הנשים ההרפתקניות והמרתקות של התקופה. היא חצתה את אירופה ברגל פעמיים, והפליגה בשמונה מסעות ימיים.
גודרידור נולדה בסנייפלסנס במאה ה-10. היא היגרה עם אביה ומשפחתה לגרינלנד להתיישבות שנוסדה שם על ידי אריק האדום והתחתנה עם בנו השני ת'ורסטיין.
זמן קצר לאחר נישואיהם הוא נפטר, וגודרידור התחתנה עם סוחר מאזור סקגפיורדור. הם הפליגו לוינלנד (Vinland), אי שם בצפון אמריקה, שנוסדה על ידי לייפור, בילו שם חורף ובנם סנורי נולד שם.
הם חזרו לאיסלנד עקב חיכוכים עם האוכלוסייה המקומית וככל הנראה רכשו את החווה. הם גם נתנו לה את השם גלאומבאייר, "חוות הרעש העליז". סנורי בנם ירש אותה מהם, ובנה בה כנסייה. במסעה האחרון גודרידור עלתה לרגל לרומא וחזרה משם, ובערוב ימיה חיה כנזירה.
בשנת 2005 נערכו חפירות נוספות, שמטרתן הייתה לחשוף את מבנה הבית הארוך מתקופת הוויקינגים. כדי לחשוף את המבנה היה צורך להרים 783 מטרים רבועים של אדמה, מתחתיהם נמצאו קירות שלמים והרוסים של מצע דשא, והאולם המרכזי היה ניתן לזיהוי ברור.
תיארוך המבנה מתאים למסופר ב"סאגה של תושבי גרינלנד", אך עדין לא נמצא בחפירות כל סימן לכך שיושביו בקרו באמריקה.
המבנה הנוכחי היה בבעלות פרטית עד אמצע המאה ה-16 . בעלי החווה השתייכו למסדר נוצרי או שהעסיקו כומר, ששימש בכנסיה במקום. יון ארנארסון, הבישוף הקתולי האחרון, הפך את המקום לרכוש הכנסייה וקבע כי יהיה משכנו של כומר הקהילה.
במפקד האוכלוסין של 1703 למשל נרשם כי בבית התגוררו 11 אנשים. על הדיירים נמנו הכומר, אשתו, שלוש בנותיהם הצעירות, שלושה עובדים, שתי משרתות ושתי נשים בוגרות. במפקד דומה לאחר כ-150 שנה גדל משק הבית ל-24 אנשים, ומלבד בני המשפחה המורחבת, כלל גם עובדים רבים יותר.
הבית שימש גם כבית ספר. בנים התגוררו בבית חלק מהשנה וקיבלו בו חינוך בסיסי: קריאה, כתיבה, מדעי הטבע, לטינית, דנית וכו'. בנוסף שימש גם הבית כ"בית אבות" . תמורת העברת נכסיהם לכנסיה יכלו המבוגרים להבטיח לעצמם כי יטופלו היטב בערוב ימיהם.
מבני חוות גלאומבאייר
המבנה המרכזי בחוות גלאומבאייר הוא מקבץ של שלושה עשר מבנים, שרובם מחוברים ביניהם במסדרונות. המבנים נבנו, הוספו ושופצו במשך השנים, כדי להתאים את החווה לצרכי המגורים השונים.
נכנסים לחווה דרך מסדרון ארוך. המסדרון ארוך במיוחד ומאפשר כניסה לתשעה מתוך שלושה עשר המבנים. כשהולכים לאורך המסדרון ניתן לראות את צורת ההנחה של רצועות מצע הדשא, המכונה "עצם דג הרינג". לאורך המסדרון יש שתי הדלתות אמצעיות, שבנוסף לדלת הכניסה שמרו על בידוד חדרי המגורים מהקור.
מתוך המסדרון ניתן להיכנס למספר חדרי מגורים ואורחים שהיו תוספת מאוחרת. באחד מחדרי האורחים התארח משורר איסלנדי מפורסם, יונאס האלגרימסון (Jónas Hallgrímsson), וכדי לציין את ביקורו רקמו בעלי הבית כמה שורות מפואמות האהבה המפורסמות שלו.
בחדר אחר התארחו כל חורף ילדים שבאו ללמוד. המורה היה הכומר, והחדר שימש גם לשינה וגם ללימודים. המטבח הוא המבנה העתיק ביותר בחווה, ככל הנראה מאמצע המאה ה-18.
השתמשו בו ברצף עד שנת 1900. במטבח הכינו ארוחות ליותר מ-20 אנשים והשתמשו בו כדי לעשן בשר. בשר כבש מעושן היה תלוי מהתקרה. מבני המטבח החזיקו מעמד זמן רב יחסית עקב תנאי היובש וקרום של פיח על הקירות, שימשו כמשמרים.
שני חדרים שמשו כמזווה. הטמפרטורה בבית הדשא התאימה לאחסון. כאן נאגר אוכל שחולק על ידי אחת העובדות למנות, שהוגשו לדיירים. עקב העובדה שלא היה הרבה מסחר עם ארצות אחרות ייצרו האיסלנדיים כלי אוכל ואחסון מעץ: חביות ליוגורט, מטחנות, כלים לחמאה, כדי חלב וכו'. בתי החווה היו בנויים כך שיוכלו לקיים את דייריהם כמשק כמעט עצמאי. במקום ישנה מחלבה שבה עיבדו את החלב לגבינות, חמאה ולסקיר (מין יוגורט איסלנדי). נפחיה, שבה תקנו ויצרו פרסות סוסים, כלי עבודה שונים ואף מסמרים.
נגריה ומחסנים נוספים שבהם נשמרו לבני בעירה עשויים מגללי כבשים. המסדרון בסופו מוביל אל הבאד'סטופה, מבנה המגורים המרכזי. הבאד'סטופה בחוות גלאומבאייר היה מחולק לשלושה חלקים. בחלק הצפוני מוקמו שתי מיטות עם דופן גבוהה לילדים. החוואי ואשתו ישנו בחלק הדרומי. בחלק המרכזי ישנו כל השאר.
מבנים נוספים בשטח החווה
המקום משמש כמוזיאון ומציג את החיים במאות ה-18 וה-19. בית החווה מרוהט כפי שהיה כשחיו בו ומכיל חפצי יום יום, כלים ומכשור לטווית צמר. בשטח המוזיאון ישנם שני מבנים של בתי עץ שהובאו למוזיאון מהאזור, ומהווים דוגמה לבתי עץ שנבנו במאה ה-18 וה-19. אחד מהם מרוהט ומאובזר בכלים, רהיטים וחפצים מתחילת ואמצע המאה ה-20. מפתיע לראות עד כמה בית משנים אלה נראים עתיקים. בנוסף ישנו מבנה הכנסייה.
איך מגיעים?
החווה ממוקמת לא רחוק מהעיירה ורמהליד (Varmahlíð), שממוקמת על כביש מספר 1. יש לפנות צפונה לכביש 75, היוצא מכביש 1, ולנסוע כ-7 ק"מ. המקום משולט היטב.
