ההיסטוריה של ההתיישבות באיסלנד קצרה יחסית לשאר האומות באירופה, ומתחילה בערך בשנת 870 לספירה עם תחילת ההתיישבות באיסלנד. קצרה ככל שהיא, ההיסטוריה של איסלנד מרתקת, כיוון שבמשך תקופה קצרה התפתחה באיסלנד חברה ייחודית , ושונה מאוד מהחברה בתקופה המקבילה באירופה. הסיבות להתפתחות חברה ייחודית זו נעוצות במידה רבה בנסיבות שהביאו את המתיישבים הראשונים להגיע לאיסלנד, ואופי המתיישבים.
המידע הכתוב הקיים בימינו על תחילת ההיסטוריה האיסלנדית מבוסס של שני מקורות : "ספר האיסלנדיים" (באיסלנדית Íslendingabók) שנכתב ב 1130 לערך על ידי ארי ת'ורגילסון "המלומד" (the Learned Ari Þorgilsson), ו"ספר ההתיישבות" (באיסלנדית Landnámabók) .קיימות מספר גרסאות לכתב היד, המוקדמת ביותר היא בערך מ1275. על פי ספרים האלה נורדיים גילו את איסלנד והתישבו בה החל מ870 .הסיבה לעזיבת סקנדינביה הייתה סכסוכים בין העוזבים לבין המלך הארולד "יפה השער" (Haroid Fairhair), שבאותה תקופה איחד את נורבגיה לממלכה תחת שלטונו. מלבד שני ספרים הם , קיימות סאגות רבות, המתארות את קורות המשפחות השונות, ושושלות היוחסין שלהן, שהגיעו לאיסלנד בתקופה של 60 שנה, המכונה תקופת ההתיישבות. המשפחות שהגיעו היו מבוססות, בעלות יכולת כלכלית לעשות את המסע בין ה1000 ק"מ מחופי נורבגיה לאיסלנד, ולהעביר אליה את משפחותיהם, חפציהם ובעלי החיים שלהם.
העדויות הארכיאולוגיות תואמות את הסיפור במקורות אלה: נורדיים, בעיקר מנורבגיה ישבו את איסלנד לפני שנת 900. גם התפתחות הטכנולוגיה וההתקדמות במחקר הגנטי אפשרו לבחון מחדש את הסיפורים על מוצאם של האיסלנדיים וגילו כי מבחינה גנטית הם במידה רבה נכונים. בנוסף העלו המחקרים פרטים מעניינים נוספים על אבותיהם של האיסלנדיים.
הנורדיים שהגיעו לאיסלנד מצאו ארץ שאינה מיושבת מלבד קומץ נזירים נוצרים ששהו בה . הנזירים עזבו את איסלנד לאחר מפגש עם הנורדיים הפאגאניים , מכיוון שלא רצו כל מגע עם כופרים. בעוזבם את איסלנד הם השאירו ספרי תפילה, פעמונים וחפצי קודש אחרים. לא נמצאה אף עדות ארכיאולוגית לכך, אך ניתן למצוא אזכור בכתבי מלומד אירי בשם דיקוילוס (Dicuilus) , בספר משנת 825 המתאר ממפגש עם נזירים, שבאו מארץ שבה השמש בקיץ כל כך בהירה, "שניתן לראות את הכינים על הבגדים". יש המזהים בארץ זו את איסלנד.
מי היו אותם נורדיים שישבו את איסלנד?
בשמונה ביוני שנת 793 לספירה, הגיעה קבוצה קטנה של פושטים נורדיים למנזר באי לינדיספארן (Lindisfarne), הנמצא באזור חופיה המזרחיים של האי הבריטי. אירוע זה של פשיטה, שוד, ורצח הדהים את אירופה הנוצרית וסימן את ראשיתה של התקופה הוויקינגית שנמשכה עד לשנת 1050 לערך. אך למען האמת הנורדיים , המכונים ויקינגים, הגיעו לרחבי אירופה למטרות שוד אך גם למטרות סחר כבר במאות החמישית והשישית לספירה.
מרבית הנורדיים היו חקלאים ויורדי ים, שהתפרנסו בעיקר מגידול צאן, דיג, ומסחר. השם ויקינג נגזר ככל הנראה; מן המילה "ויק" (vik) שפירושה מפרץ, ופירושו "איש המפרץ", או יורד ים. הוויקינגים אכן היו יורדי ים מצטיינים. מלבד יכולת ניווט ללא מפות וכלי מדידה, הם פיתחו דגמים ייחודיים של ספינות שאפשרו להם לצאת למסעות ארוכים בים למטרות מסחר. ספינות אלה נקראו קנור, והן היו קצרות עם דופן גבוה ומפרש רבוע אחד שאפשר הפלגה בעזרת רוחות. ספינות אלה היו מצוידות היטב למטרת העברת אנשים, משק בית, וחיות. והן שמשו את הוויקינגים גם לצורכי הגירה.
כתבי היד באירופה, המספרים על אירועי הפשיטה, השוד והגזל מתארים את הוויקינגים כלוחמים אכזריים וצמאי דם, חסרי תרבות ויראת שמים. אך הוויקינגים לא היו חסרי תרבות כלל וכלל. הם היו בוני ספינות מיומנים, חרשי ברזל ואומנים כפי שמעידים עיטורי חרבות, תכשיטים וסיכות שנמצאו בקברים. הם העריכו שירה ומספרי סיפורים והותירו לעולם את
, אוסף פרוזה העשיר ביותר שסופר ונכתב בימי הביניים הם חיו בכפרים וקיימו חיים חברתיים, שהושתתו על חוקים. במידה רבה החברה הוויקינגית הייתה מתקדמת יותר מהחברה הנוצרית, בעיקר ביחסה לנשים וזכויותיהן.
תקופת ימי הביניים הייתה תקופה אלימה באופן כללי. החל מאלימות בין שכנים, דרך מקרי שוד בדרכים, פשיטות בין כפרים שכנים, וכלה בין אצילים ושליטים מקומיים. המוות היה אורח קבע גם בדמות מחלות, אסונות טבע, ואלימות במשפחה. ובכל זאת הוויקינגים זכו להיכלל בין דפי ההיסטוריה כאלימים ואכזריים במיוחד. את הסיבה לכך ניתן לקשור במידה רבה לתשובה לשאלה: מה הביא את הנורדיים לעזוב את ביתם וליישב מקומות חדשים?
מה הביא את הנורדיים לעזוב את ביתם?
החל מנפילת האימפריה הרומית החל תהליך של שינוי חברתי בסקנדינביה: כוחם של המנהיגים גדל, ותחת השפעתם כללה מספר הולך ורב של אנשים. המסעות לצרכי מסחר ולצרכי מלחמה התרבו, והתפשטו למרחקים גדולים יותר. תהליך זה היה אומנם הדרגתי, אבל במאה ה-9, ניתן לראות קפיצת מדרגה בהתפשטות הסקנדינבית :מספר ההתקפות גדל בצורה משמעותית והלוחמים היו מאורגנים ומקצועיים יותר. החלה התיישבות קבע או מחנות למשך החורף במקומות רבים.
תהליך זה של ריכוזיות הכוח הביא בסופו של דבר להקמת הממלכות הדנית, הנורווגית והשוודית במאות ה-10 וה-11, תהליך זה גרר ירידה במספר מנהיגים המקומיים ובירידה של כוחם. בעוד שבעבר היו מנהיגים מקומיים רבים עצמאיים, כעת נדרשו הם לציית למלך אחד. מנהיגים שכוחם ירד או הסתכסכו עם המנהיג המרכזי בחרו לנסות את מזלם כוויקינגים – יורדי ים לוחמים. בחירה זו העמידה בפניהם את הסיכוי לחזור לביתם עטורי עושר (שלל הביזה) וסיפורי גבורה, או להשקיע את הונם בחקירה ובהתיישבות במקומות חדשים, הרחש מהשפעת המנהיג המרכזי. הישוב של איסלנד התבצע בתקופה שבה נוסדו קולוניות סקנדינביות גם באיי פארו, האיים ההיברידיים, אירלנד והאי הבריטי.
הסאגות האיסלנדיות מתארות את ההתיישבות באיסלנד כתוצאה מאיחוד נורובגיה תחת שרביטו של הארולד יפה השער, המתואר כרודן. המתיישבים מתוארים כמנהיגים, בעלי אמצעים. הסברה כי מנהיגים מקומיים יעזבו את נחלתם, ועוזרם כדי ליישב אר לא נודעת היא אינה סבירה, אך בהחלט יתכן שאנשים כאלה ישקיעו הונם בארגון משלחות וישוב מאחזים באדמות חדשות. השתתפות המשלחות אלה הביאה כבוד, הגדילה את הונם הפוליטי כמו גם את הונם החומרי.
העדויות מראות כי בתקופה זו מספר רב של אנשים – אלפים – נעו בספינותיהם על פני הימים ועסקו במלחמה, פשיטות וביזה. ויקינגים אלה היו יורדי ים מקצועיים שעסקו בכך במשך שנים על גבי שנים. אומנם חיו של יורד הים היו מסוכנים, ורבים מצאו את מותם במלחמה או בטביעה, אך אותם יורדי ים שהגיעו ל"שיבה טובה" ולא יכלו עוד להילחם ולשוט, נזקקו למקום להתיישב בו. האפשרות של להתיישב במקום חדש, הייתה לעיתים קרובות האפשרות היחידה. יתכן אף כי מארגני משלחות, בדומה לשיטה הנהוגה הייתה בלגיונות הרומאים, פיתו לוחמים להצטרף אליהם בהבטחה שלכשיפרשו, הן יקבלו חלקת אדמה. מרגע שהוקם ישוב, והחל לשגשג הוא משך אליו מתיישבים חדשים.
נקודה נוספת שיש להביא בחשבון היא המשאבים שהיו לאיסלנד בתקופת תחילת ההתיישבות. איסלנד שגילו המתיישבים הייתה שונה מאוד מאיסלנד של היום. האי היה מיוער ברובו וירוק. המתיישבים גדלו בו כבשים, יצרו ויצאו צמר, כרו ויצאו גופרית. משאב אחד היה כך נראה פופולרי במיוחד – חטי ניבתן. במאות התשיעית והעשירית חלה עליה בביקוש לשנהב החטים. חטי הניבתן נחשבו לאיכותיים פחות מחטי פילים, אולם באותה תקופה חטי פילים נעשו נדירים, דבר שהביא לעליה בביקוש ובמחיר השנהב. מלבד השנהב, שומן הניבתן שימש למאכל ומאור, והיו שימושים רבים לעורות. הניבתן היה נפוץ לחופי החוג הארקטי ובכלל זה מערב נורבגיה ואיסלנד, והמנהיגים המקומיים נהגו לסחור בעורות ובשנהב. העדויות מראות כי הארולד יפה השיער השתלט על נתיבי הסחר של נורבגיה, ובכך גם על המסחר בתוצרי ניבתנים. המנהיגים שישבו את איסלנד, פתחו גישה חדשה לניבתנים, לדרכי סחר, ולעושר.
המתיישבים הראשונים בכתבי היד – מיתוסים או מציאות?
ספרי ההתיישבות מספרים על התושבים הראשונים, ומביאים איתם אזכורים למנהגים הוויקינגיים, ולנסיבות שהביאו להגעתם. הגרסאות השונות חלוקות מעט ביניהן על הכרונולוגיה של המתיישבים הראשונים אבל הסיפורים דומים.
הגרסאות השונות מזכירות סדר שונה מספר אנשים: נורדיים בהנהגתו של הוויקינג נאדאדור (Naddoddr), במסעם מנורבגיה לאיי פארו הוסטו ממסלולם והגיעו לפיורדים המזרחים של איסלנד. הם לא ראו שם סימן חיים אנושי. כשהפליגו משם באביב ירד שלג, והם כינו את הארץ "סניילנד "– ארץ השלג. הנורדי נוסף שביקר באיסלנד היה ויקינג שוודי בשם גארדאר סוואווארסון (Gardar Svavarsson), שבא לחפש את ארץ השלג. בעוד שספינתו של גארדאר מפליגה סביב לאי, השתחררה אחת מהסירות ובתוכה אדם בשם נאטפארי (Náttfari), ולפי אחת הגרסאות עבד ושיפחה והם היו המתיישבים הראשונים באיסלנד.
הנורדי הבא שהגיע בחפשו אחר ארץ השלג היה פלוקי (Flóki Vilgerðarson) , המתואר כ"ויקינג דגול" וסיפורו התרחש באזור הפיורדים המערביים. הוא שחרר עורבים שינחו אותו בדרכו ליבשה, ולכן כונה פלוקי העורב – הראפנאפלוקי . במשך החורף חיות המשק של פלוקי מתו, ובאביב, שהיה קר, טיפס פלוקי על ההר הקרוב וראה מעברו השני פיורד קפוא, שעל שמו פלוקי ואנשיו כינו את האי איסלנד, ועזבו את המקום. לפלוקי לא הייתה מילה טובה לספר על איסלנד, אך אחד מבני ציוותו ציין שהיו בה טוב ורע, ואחר ציין ש"חמאה נטפה מכל עלה של עשב".
שתי הגרסות תמימות דעים לגבי המתיישב הבא – אינגולפור (Ingólfur Arnarson) , והן במידה רבה מכתירות אותו כאבי האומה.
פסל של אבי האומה האיסלנדית
אינגולפור והלגה היו ילדיו של אורן (Oern) ולייפור (Hjörleifr Hróðmarsson) היה קרוב משפחתו, וחברו הטוב. הסבים שלהם היו אחים שעזבו את מקום מגוריהם בעקבות סכסוך אלים שהסתיים ברצח והתיישבו בדאלספיורד , בממלכתו של הדוכס אלטי. לייפור ואינגולפור היו חבריהם למלחמה של שלושת בניו. במשתה נתגלה סכסוך בין לייפור לבין אחד מבניו של הדוכס לגבי הזכות לשאת את הלגה, אחותו של אינגולפור. הסכסוך הסתיים במותו של בן הדוכס. על מנת לפצות את הדוכס, הם נתנו לו את כל רכושם, ועזבו את נורבגיה, במטרה להגיע לארץ הקרח, שתיאור פלוקי. הם אכן מצאו את איסלנד, שהו בה זמן מה, וחזרו לנורבגיה כדי להתארגן להתיישבות קבע באיסלנד. לייפור נשא את הלגה לאישה, ויצא לפשיטה על אירלנד. הוא חזר משם עם חרב, שזכתה אותו בשם לייפור-חרב :היורלייפור ועבדים איריים. לאחר שובו הם יצאו למסע ההתיישבות באיסלנד. לפני היציאה למסע אינגולפור התפלל לאלים והקריב מנחה להצלחת המסע, ואילו היורלייפור אחיו לא טרח לעשות זאת. כאשר התקרבו לאיסלנד זרק לים אינגולפור שניים מקורות העץ של כיסאו, ונשבע להתיישב במקום שבו הם ישטפו לחוף. את החורף הראשון בילה בלשון יבשה בחוף המזרחי, ליד סקאפטאפל. היורלייפור התיישב באזור הדרומי יותר.
לאחר החורף שלח אינגולפור את עבדיו לחפש את קורות העץ. הם גילו שעבדיו של היורלייפור רצחו אותו, החריבו את ביתו וברחו עם נשות המשפחה לאי קטן לחופי איסלנד. אינגולפור יצא למסע נקמה, תפס את העבדים ושחרר את הנשים. הוא קרא לאי על שם העבדים, שהיו איריים – וסטמאן Westmann , כלומר אנשי המערב. אינגולפור תלה את חוסר מזלו של חברו, בכך שלא התפלל לאלים לפני היציאה למסע. את החורף השני בילה אינגולפור בחוותו של חברו. לאחר החורף השלישי מצאו עבדיו את קורות כיסאו באזור רייקיאוויק, ושם הוא התיישב.
בנם היה ת'ורסטיין, שיסד מועצה באזור רייקיאוויק, שקדמה לאלת'ינגי, המועצה הכלל איסלנדית, בת'ינגווטליר (Thingvellir). נכדו וננו היו יושבי ראש המועצות. אינגולפור למעשה יסד אצולה מקומית.
אזכור שמו של אינגולפור כמתיישב הראשון באיסלנד בגרסאות מאוחרות יותר של "ספר ההתיישבות", "ספר האיסלנדיים" ובתיאור של היסטוריון נורווגי בשם תיאודוריקוס משנת 1180, נראה שאכן אדם בשם אינגולפור היה המתיישב הראשון באיסלנד.
ספר ההתיישבות מציין שהמשפחות שהתיישבו ראשונות באיסלנד, שלחו נציגים למועצה, וניהלו ביחד את עניני המדינה, היו ברובם צאצאיהם של אדם אחד : ביורו בונה (Bjorn Bona). אם בוחנים את מוצא משפחות אלה, ואת העובדה שאינגולפור לא שייך אליהם, בהקשר של הסיבות שגרמו למשפחות אלה לעזוב את נורבגיה מלכתחילה , ניתן לשער שהבחירה בדמותו כמייסד האומה היא כדי להדגיש את רעיון חלוקת השלטון בין מספר משפחות: אינגולפור נבחר כדי לייצג את הקמתה של חברה חדשה, עם ערכי העבר , שבהם יש מקום לשוויוניות בין קבוצת ראשי משפחות ואין משפחה אחת חזקה שלטת. צאצאיו הגשימו רעיון זה על ידי הקמת המועצות הכלל –איסלנדיות, האלת'ינגי.
המחקר הגנטי
האיסלנדיים נחשבו לאוכלוסייה הומוגנית מבחינה גנטית עקב בידודם על האי במשך תקופה ארוכה, ובזכות העובדה שהם כולם צאצאים של כמה משפחות מתיישבות .סיבה זו והעובדה שקיים תיעוד גנאלוגי נרחב של תושבי איסלנד הפכו את איסלנד למוקד מחקר גנטי של חברות תרופות ומוסדות אקדמיים.
התפתחות המחקר הגנטי בעשרים השנים האחרונות ביחד עם מיפוי הגנים האנושי אפשר לאשש את הסברה העולה מכתבי היד ומרישומי האוכלוסין על מוצאם של האיסלנדיים. הסאגות מזכירות לעיתים קרובות את העבדים האיריים או האנגלים של האיסלנדיים, שמאוחר יותר השתחררו, וצאצאיהם התערבבו בסקנדינבים ואת הוויקינגים שחזרו ממסעותיהם עם נשים איריות ואנגליות.
אומנם תוצאות המחקר אכן תואמות את סיפורי הסאגות , אך נראה כי לאוכלוסייה האיסלנדית יש אבות מגוונים יותר.
במחקר גנטי משווים קבוצות של צירופים גנטיים המצויות על הכרומוזומים בין אוכלוסיות שונות. בדיקת כרומוזום Y , הנישא אך ורק על ידי גברים, מתארת את שושלת היוחסין מצד האב, ואילו בדיקת ה- DNA המיטוכונדרי, המצוי בגרעין התא, ומועבר מאם לצאצאיה , נותנת מידע על השושלת מהצד הנשי שלה.
מחקר חדש מראה שחלק קטן מהאיסלנדיים בימינו נושאים קטעי DNA מיטוכונדרי המשויך לתושבי אמריקה. על פי אותו מחקר קטעי DNA אלה מועברים מאם לילדיה באיסלנד לפחות כבר 300 שנה. ככל הנראה הוויקינגים שהגיעו במסעותיהם לאמריקה חזרו עם ילידי אמריקה למולדתם.; כאחוז ורבע מאוכלוסיית איסלנד כיום (כ-350 איש) הם צאצאיהם של ילידי אמריקה.
מחקר גנטי אחר מראה שקבוצה גדולה של גברים איסלנדיים, כ30% מאוכלוסייה , נושאים צירוף גנטי על כרומוזום Y, שנפוץ באירו-אסיה, ובעיקר באזור אוקראינה ופולין. העדויות ההיסטוריות מתארות שהוויקינגים הגיעו במסעותיהם למזרח אירופה למטרות סחר, והשתקעו באוכלוסייה המקומית. קרובי משפחתם של הוויקינגים שישבו את איסלנד, הקימו כך נראה גם את הממלכות במזרח אירופה.
עדויות ארכיאולוגיות
לארכיאולוגים יש שיטה מדייקת לתארך את ההתיישבות באיסלנד. התפרצות הר געש ב-871 כסתה את דרום איסלנד ומערבה בשכבת אפר. כל ממצא ארכיאולוגי שימצא מתחת לשכבה זו מתוארך לפני 871, ואילו כל ממצא ארכיאולוגי מעל לשכבה זו מתוארך לתקופה מאוחרת יותר. נכון להיום לא נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים מתחת לשכבת אפר זו.
החפירות הארכיאולוגיות באיסלנד הן בעיקר באתרים של בתים ושל קברים. בחפירות שנערכו בקברים נמצאו לצד חפצים האופייניים לוויקינגים גם חפצים המרמזים על קשרים תרבותיים של הוויקינגים לאזורים אחרים ביניהם פינלנד, שוודיה, ובעיקר האי הבריטי: סיכות קלטיות שמוצאן בדבלין, מחצבים שמוצאם באנגליה. חפירות שנערכו באתרים של בתים מספקות את מירב הממצאים על מתקופת ההתיישבות. הבתים המכונים "בתים-ארוכים" שבהם חיו המתיישבים זהים לבתים של הוויקינגים בנורבגיה באותה תקופה. בית מלבני מוארך, קירותיו מעוקלים מעט, מחולק למספר מדורים, ובמרכזן אבן גדולה המשמשת כמדורה המרכזית. צורות המגורים מאפיינת תרבות מסוימת. בתיהם של הוויקינגים שונים בצורתם מהבתים של תושביי האיים הבריטים למשל.
בעוד שהסאגות מתארות שלאיסלנדיים היו אבות קלטיים, הממצאים הארכיאולוגיים כגון בתים, חומרים וכלים ,הם בעיקר של התרבות הנורדית, אם כי ישנם ממצאים המעידים על קשרים תרבותיים עם הקלטיים. הקלטיים שהגיעו לאיסלנד כעבדים, הביאו אולי עימם חפצים השייכים לתרבותם, אך הם נאלצו להסתגל לצורת המגורים ואורח החיים של אדוניהם הוויקינגים .
למידע נוסף:
מספר מוזיאונים באיסלנד מציגים תערוכות על התיישבות הוויקינגים באיסלנד, המסעות שלהם ואורח חייהם.
מוזיאון הספינה האיסלנדית הוא משכנה של תערוכה על מסעות הוויקינגים: https://www.vikingworld.is.
תערוכת ההתיישבות, רייקיאוויק 871: http://borgarsogusafn.is.
המוזיאון הלאומי ברייקיאוויק– תערוכת "תקומתה של אומה": https://www.thjodminjasafn.is.
מוזיאון ההתיישבות בבורגנס: http://www.landnam.is.
