איסלנד הוא גן עדן לציפורים ומכאן גם לצפרים. מיני רבים של ציפורים מקננות באי בעונת הקיץ לאחר הפשרת שלדי החורף. הדגה העשירה ומיעוט הטורפים הטבעיים הופכים את איסלנד לתחנה עצירה לברווזים, תוכוני ים, שחפיות קוטב ומינים רבים של ציפורים. אולי הציפור המוכרת ביותר המקננת באיסלנד היא הפאפין שידוע גם בתור "הפינגווין של הצפון".
אם גם אתם רוצים לצפות בלהקות הציפורים של איסלנד, כנסו לעמוד הטיולים שלנו וצרו אתנו קשר לבניית טיול מושלם!
מיני ציפורים באיסלנד:
תוכי ים (טמשאי צפוני), אנגלית Puffin, איסלנדית Lundi
הפאפין הוא הציפור הלאומית של איסלנד ואחד מסמליה של המדינה. הפאפיניס שייכים למשפחת האלקאים (AUKS) והם למעשה המקבילה של חצי הכדור הצפוני לפינגווינים. ציפור גוצית, בעלת רגלים בצבע כתום, מקור בצורת מפרש מפוספס באדום צהוב, בעלת יכולת אווירונאוטית עלובה. שיטת הנחיתה שלהם היא פשוטה: הם מושיטים רגליהם קדימה ומפסיקים לנפנף בכנפיהם. למתבונן זו נראית נחיתה גרועה על המים ונחיתה כואבת על היבשה. הם מקפצים ומחליקים על האדמה עד לעצירה סופית.
נראה שכל ציפור ימית בסביבה נוטה להציק להם. כאשר הם חוזרים מהדיג, הם מחזיקים את הדגים במקורם כשהדג משני צדי המקור, כאילו היה שפם, אות ברור לשחפים ולציפורים אחרות לרדוף אחריהם בתקווה שיפילו את שללם. בכל אפריל מגיעים כשישה מיליון פאפינים להתרבות באיסלנד מאתרי חורף לא ידועים. רובם מגיעים לאי הימיי HEIMAEY שנמצא באיי ווסטמן. הם חופרים קנים במושבות גדולות וצפופות על המצוקים הגדולים מכוסי העשב של האי. המושבות רוחשות פעילות: ההורים חופרים ומנקים את הקנים, מנקים אחד את השני, מתחממים בשמש או עפים אל קניהם עם שללם בפה. הגוזלים שמקורם חסר את הצבעים הבוהקים, נשארים בקן, עד שלילה אחד באוגוסט, כל הציפורים הבוגרות עוזבות בבת אחת את האי. הרעב גורם לגוזלים לעזוב את הקן למעוף הראשון שלהם. רבים מתבלבלים מהאורות הבוהקים של העיר ומתנגשים בבניינים. התושבים המקומיים אוספים ומשחררים אותם. תושבי האי ווסטמן אוכלים את הציפורים ואת ביציהם, כרבע מיליון ציפורים בשנה. הציד ואיסוף הביצים מבוצע ברישיון. כנסו לכאן למידע נוסף על הפאפין באיסלנד »
שחפית הקוטב, שם מדעי: Sterna paradisaea, אנגלית Arctic tern, איסלנדית Kría
שחפית הקוטב היא מהמינים המיטיבים לנדוד בעולם החי: מדי שנה היא נודדת משטחי הרבייה הצפוניים שלה לאוקיינוס שבקרבת אנטרקטיקה וחזרה; זוהי הנדידה המחזורית הארוכה ביותר בין כל בעלי החיים בטבע. אחת לשנה כל שחפית קוטב בוגרת נודדת מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי ועוברת מרחק של 19,000 קילומטרים וכך עוברת באזורים רבים בכדור הארץ, אך אתרי הרבייה שלה נמצאים בקוטב הצפוני. בקיץ הצפוני היא מצויה באזורי חופים וסלעים באזורים הקרים של אמריקה ואירואסיה. בשל נדידתה הארוכה של השחפית, הציפור חווה שני קיצים בכל שנה ורואה יותר אור-יום מכל יצור אחר. פרט בוגר ממוצע עובר במהלך חייו מרחק הדומה באורכו למסע מכדור הארץ לירח ובחזרה אסטרטגיית הרבייה של המין היא גידול מספר מצומצם של צאצאים, המטופלים בצורה טובה ומוגנים היטב. ההורים מאכילים את האפרוחים בדגים למשך זמן רב, ומסייעים להם לעוף דרומה בחורף. שחפית הקוטב היא עוף מאריך-חיים יחסית, ופרטים רבים מגיעים לגיל עשרים. תזונתה מתבססת בעיקר על דגים וחסרי חוליות ימיים קטני ממדים. המין נפוץ מאוד, ועל פי ההערכות השונות קיימים כמיליון פרטים. שחפית הקוטב היא עוף בגודל בינוני, ואורכה נע בין 33 ל-36 סנטימטרים מקצה המקור לקצה הזנב. מוטת הכנפיים נעה בין 76 ל-85 סנטימטרים משקל פרט בוגר נע בין 86 ל-127 גרם. צבע המקור אדום כהה, וכך גם הרגליים הקצרות וכפות הרגליים בעלות קרומי השחייה. הזנב מסתעף לשני חלקים או יותר. שחפית הקוטב ידועה כציפור אגרסיבית שלא תהסס לתקוף בני אדם אשר יתקרבו יתר המידה לאזורי הקינון שלה.
ריסה, שם מדעי: genus Rissa, אנגלית Kittiwake
הריסות שייכות למשפחת היסעורים. הן נפוצות בחופי צפון האוקיינוס האטלנטי, השקט והים הארקטי. בתקופת הרבייה הן חיות במושבות צפופות וקולניות, אך ורק על צוקים. המיו מתחלק לבעלי רגליים שחורות ורגליים אדומות. יש הבדל מה גם בגדלים שלהם. בשני תת המינים הראש והגוף לבנים, הכנפיים אפורות, ומקורן צהוב. אורכן 34 עד 40 ס"מ, מוטת כנפיהן 84 עד 100 ס"מ. הגוזלים שלהן לבנים, ובניגוד למינים אחרים אינם מוסווים בסביבה. הם אינם נתונים לסכנת טריפה, עקב הקינון על צוקים גדולים. מצד שני, הם בהחלט יכולים למצוא מותם בנפילה לתהום, ולכן אינסטינקטיבית הן לא זזות בקניהן.
